פסק-דין בתיק ע"פ 287/13

השופטת ד' ברק-ארז:

1.       בתאונה שנגרמה בשל התנגשות בין שני כלי רכב ביום גשום - קטנוע ומכונית - בהרף עין, נגדעו חייו של רוכב הקטנוע. אותה תאונה הותירה אותותיה גם בשאר המעורבים בה - בנוסעת הנוספת בקטנוע שנפצעה באורח קשה, בנהגת המכונית שנפגעה בתאונה פגיעות פיזיות קלות אך מהלך חייה הושפע ממנה לנצח, ובמידה מסוימת גם בחברתה שישבה עמה ברכב. הערעור שבפנינו נסב הן על הרשעתה של הנהגת בעבירה של גרם מוות ברשלנות והן על עונש המאסר שנגזר עליה בגין הרשעה זו.

עיקרי התשתית העובדתית

2.       נפתח בהצגת הפרטים העיקריים, שמרביתם אינם שנויים עוד במחלוקת. ביום 25.2.2010 בסביבות השעה 21.00 רכב אסף כהן ז"ל (להלן: אסף) על קטנוע ברחוב ריינס בתל-אביב מכיוון דרום לצפון, כשנוסעת עמו על הקטנוע ידידה בשם דקלה עמר (להלן: דקלה). הקטנוע נכנס לצומת הרחובות ריינס ופרישמן ובעודו בצומת התרחשה תאונה בינו לבין רכבה של המערערת, שנהגה באותה עת ברחוב פרישמן מכיוון מזרח למערב. לצדה של המערערת ישבה באותה עת במכונית גם חברתה תמרה קרוגמן. כתוצאה מן התאונה נהרג אסף במקום. דקלה נפצעה קשה והובהלה לבית חולים וכך גם המערערת שנפצעה באורח קל.

3.       חקירת התאונה התמקדה בשאלה מה הורו אורות הרמזור בצומת שבו התרחשה התאונה בעת שנכנסו אליה שני כלי הרכב. בעת התרחשותה של התאונה עצמה הורה הרמזור על אור ירוק בכיוון נסיעתו של אסף. עם זאת, חלק מרכזי מן המחלוקת שהתגלעה בנושא נגעה לשאלה מה הורה הרמזור בעת שנכנסה אליו המכונית (להבדיל מאשר בעת התאונה עצמה), היינו האם הוא הורה עדיין על אור ירוק, ולכן לא ניתן לייחס למערערת יסוד נפשי של פזיזות או קלות דעת, כנדרש בעבירת ההריגה.

4.       חרף מאמצי המשטרה, לא נמצאו בשלב הראשון של חקירת התאונה עדים לה שיכלו להעיד על מראה עיניהם ב"זמן אמת". עם זאת, לאחר שמשפחתו של אסף פנתה לציבור בבקשה להגיע להעיד, הגיעו בסופו של דבר למשטרה שלושה עדים שנשאלו על האירועים, זאת כחודשיים לאחר התרחשות התאונה עצמה. עדויותיהם של עדים אלה, כמפורט בהמשך, תמכו לשיטת המשטרה בטענה שהמערערת נהגה אל תוך הצומת בעת שהרמזור בכיוון הנסיעה שלה היה אדום.

ההליך בבית המשפט קמא

5.       ביום 28.5.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד המערערת אשר ייחס לה אחריות לתאונה ולתוצאותיה (ת"פ 42915-05-10, סגן הנשיא ע' מודריק). בכתב האישום נטען שהמערערת נכנסה לצומת בעת שהרמזור הורה על צבע אדום, ועל בסיס זה ייחס לה את ביצוען של עבירת ההריגה תוך כדי נהיגת רכב לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ביחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה ושל העבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

6.       עדויותיהם של עדי הראייה - עדי הראייה שעליהם התבססה התביעה היו העדים שהגיעו להעיד, כמתואר לעיל, בעקבות פניית המשפחה השכולה לציבור. העד דוד מימון (להלן: דוד) שהוא נהג העוסק בהסעת שחקנים, ובזמן האירוע שהה בקרבת הצומת, העיד כי בעת התאונה היה האור ברמזור בכיוונו של הקטנוע ירוק. העד לא השיב בבירור לשאלה האם הבחין בקטנוע ובהתאם לכך באור ברמזור עוד לפני התרחשות התאונה או רק ברגע של התאונה עצמה, נוסף, על כך, ציין דוד כי לא הבחין באי-תקינות כלשהי בפעולת הרמזור. העד יניב אלבז (להלן: יניב), חברו של דוד, היה אף הוא בסמיכות במקום. יניב העיד שבעת התאונה היה האור ברמזור ירוק בכיוונו של הקטנוע. בעדותו התייחס יניב גם למהירות נסיעתם של כלי הרכב, ובעניין זה ציין שמהירות נסיעתו של יניב הייתה שוטפת ורגילה ואילו מהירות נסיעת המכונית הייתה איטית (והוערכה על-ידו כנעה בין 4 קמ"ש ל-15 קמ"ש). העד השלישי והנוסף, מאיר בן דוד (להלן: מאיר) העיד במתכונת של "ויעוד חזותי" מן הקונסוליה הישראלית בלוס-אנג'לס מאחר שלא הסכים להגיע לישראל במיוחד לצורך העדות במשפט. בזמן התאונה עבד מאיר בקפה-מסעדה הסמוך לצומת. הוא ניגש למכונית כדי לסייע לנשים היושבות בה, ולדבריו הוא זוכר שהנהגת אמרה לו שהיא "אשמה" מאחר ש"עברה באור אדום מכיוון שהרכב שלה החליק לתוך הצומת".

7.       עדות המערערת - המערערת עצמה הכחישה את מרבית עובדות כתב האישום. באופן יותר ספציפי, הכחישה את העובדה שנכנסה לצומת באור אדום, וכן שהתייחסה לכך בדברים שאמרה לאחר התאונה. המערערת לא זכרה באיזו מהירות נסעה. עם זאת, בעדותה בחקירה במשטרה ציינה כי נסעה במהירות פחותה מ-60 קמ"ש, "אולי 40 קמ"ש", כדבריה.

8.       עדויות נוספות - מלבד עדי הראיה, העידו במשפטה של המערערת מומחים רפואיים שהתייחסו לפגיעותיהם של המעורבים, השוטרים החוקרים, וכן עדים טכניים ומומחים נוספים. מרבית עדויות אלה היו חשובות לבירור השאלה האם קיימת אפשרות ששני כלי הרכב נכנסו לצומת בעת שהרמזור מורה על אור ירוק בכיוונם ובכל זאת התרחשה התאונה. לשם בירור שאלה זו צריך היה לבחון הן את השיטה שעל-פיה התנהלה החלפת האור ברמזור והן את האפשרויות השונות באשר להתקדמות כלי הרכב בנסיעה אל תוך הצומת בהתאם למהירות שניתן לייחס להם (וזאת בנסיבות שבהן אין נתונים אובייקטיביים לגבי המהירות שבה נסעו כלי הרכב, להבדיל מעדויות ראייה שכללו הערכות שונות).

9.       מטעם התביעה הוגשה תעודת עובד ציבור בחתימת מנהל מרכז בקרת הרמזורים בעיריית תל-אביב. לפי התעודה במועד התאונה לא נרשמו תקלות במערכת הרמזור שבצומת. כן נקבע בתעודה כי המערכת מתוכנתת להפרש של 6 שניות בין מופע אור ירוק בכיוון הנסיעה של המערערת לבין אותו מופע בכיוון נסיעתו של אסף. הסנגור ויתר על חקירתו של עורך התעודה.

10.     חישובים שונים שנעשו על בסיס ייחוס כמה חלופות מהירות למכונית ולקטנוע, כמו גם קביעת מיקום ההתנגשות המדויק בתוך הצומת, העלו שקיימת אפשרות מסוימת לכך ששני כלי הרכב היו נמצאים בצומת גם אם שניהם נכנסו אליה באור ירוק. אפשרות זו הייתה מבוססת על ייחוס מהירות נמוכה ביותר למכונית (ובמקביל לכך, ייחוס מהירות "רגילה" לקטנוע כמתואר לעיל). בהתאם למומחה של ההגנה אפשרות זו קיימת אם מהירותה של המכונית נפלה מ-10 קמ"ש. אם מהירותה נעה בין 10 קמ"ש ל-15 קמ"ש הרי שניתן לקבוע שנכנסה לצומת באור צהוב ובמהירות העולה על 24 קמ"ש נכנסה לצומת בוודאות באור אדום.

11.     על בסיס עדויות וראיות אלה שלל בית המשפט קמא את האפשרות שהמערערת נכנסה לצומת באור ירוק. בפסק הדין הוסבר שייחוס מהירות נמוכה ביותר לנסיעתה של המערערת איננו סביר, וכי מהירות כה נמוכה אף איננה מתיישבת עם דבריה של המערערת עצמה בעדותה בבית המשפט באשר לכך שנכנסה לצומת במהירות "איטית ושוטפת" כמו גם עם דבריה כי בכניסה לצומת עברה מהילוך שלישי להילוך שני. לכך הצטרפה העובדה שבית המשפט קמא נתן אמון בדבריו של העד מאיר באשר לדבריה של המערערת לו מיד לאחר התאונה. עם זאת, בית המשפט קמא האמין למערערת שלא שמה ליבה לכך שהאור התחלף, ועל כן סבר שאין מקום לייחס לה את המודעות הנדרשת לעבירת ההריגה, כמו גם לעבירה של חבלה חמורה. התוצאה היא שהמערערת הורשעה בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, שיסודותיה הוכחו, כך נקבע.

12.     על בסיס הרשעתה, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, בית המשפט קמא השית על המערערת עונש מאסר של 22 חודשי מאסר - 10 מהם לריצוי בפועל והיתר על-תנאי למשך 3 שנים מתום מאסרה, בתנאי שלא תעבור עבירה של גרימת מוות בהתרשלות או עבירת תעבורה שתוצאתה חבלה ממשית באדם. כמו כן, הוסיף וגזר בית המשפט קמא על המערערת עונש של פסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה מכל סוג למשך 8 שנים. בשלב גזירת הדין, בית המשפט קמא נדרש למכלול נסיבותיה האישיות - היותה אזרחית טובה ואשת עבודה, העדר דופי בנהיגתה הקודמת (למעט כמה עבירות קנס) וההשפעה הקשה של התאונה על מהלך חייה, כפי שעלה בין היתר מחוות דעתו של שירות המבחן בעניינה. עם זאת, וגם בנסיבות אלה, בית המשפט קמא קבע, על בסיס פסיקתו של בית משפט זה, כי אין מקום להסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לנוכח התוצאות הקטלניות של התאונה והצורך לתת ביטוי לחשיבות ההגנה על הערך חיי אנוש ובשל שיקולי ההרתעה הנדרשים לצורך התמודדות עם תאונות הדרכים שהפכו ל"מכת מדינה".

הערעור

13.     הערעור שבפנינו כוון הן כנגד עצם הרשעתה של המערערת והן כנגד גזר דינה.

14.     באשר להרשעה עצמה, העלה בא-כוחה של המערערת כמה וכמה טענות - הן כנגד העדויות של המעורבים השונים והן כנגד ההנחות ששימשו בסיס לחישובים הנוגעים לנסיבות התרחשות התאונה. כמו כן, טען בא-כוח המערערת כי נפל פגם בהתנהלות בית המשפט קמא, שאפשר את ניהולו של המשפט לכל אורכו בהתייחס לעבירת ההריגה, ולא מצא לנכון להורות על תיקון כתב האישום והעברת הדיון בו לבית משפט השלום, כמתבקש לגבי העבירה שבה הורשעה לבסוף המערערת.

15.     ראשית, התייחס בא-כוח המערערת לעדויות מטעם התביעה, וטען כי יש לייחס להן משקל נמוך - הן בשל חלוף הזמן ממועד התאונה ועד למועד שבו העדים מסרו לראשונה את גרסתם, והן לנוכח האפשרות שהיו נתונים להשפעה "סוגסטיבית" של משפחתו של אסף טרם מסירת עדויותיהם. שנית, בא-כוח המערערת הצביע על כך שהעדים דוד ויניב לא העידו למעשה על מה שהתרחש לפני התאונה עצמה, בעוד העובדה שהאור הורה על ירוק בכיוון נסיעתו של אסף במועד התאונה עצמה אינה שנויה במחלוקת למעשה. שלישית, העלה בא-כוח המערערת טענות באשר לעדותו של משה וטען שאין לייחס לה משקל בהתחשב בנסיבות גבייתה - מחוץ לגבולות ישראל ובתנאים שלא הבטיחו שהעד לא יושפע וייחס את מלוא המשמעות לעדותו. בנסיבות אלה, כך נטען, אין לייחס משקל גם להתייחסותו של העד לדבריה של המערערת על כך שנכנסה באור אדום.